<h1>שבלי הלקט דיני ריבית סימן מ"ה</h1>
<h2>דף צז.</h2>
וששאלתם, מאן דאוזיף דינרים לחבריה, וסוף פסליה מלכא לההוא טיבעא, וצר טיבעא אחרינא, וזלי הנך זוזי קמייתא, היכי פרע ליה, מן טיבעא קמייתא או מן טיבעא חדתא דמלכא, ואע"ג דאייקר טובא, לא חיישינן לרבית. הכי דינא, דפרע ליה מן טיבעא חדתא דמלכא, ואף על גב דאייקור טובא, לא חיישינן לרבית, מאי טעמא, כיון דלא ההוא טיבעא קדמאה השתא, עפרא בעלמא הוא, ולא שוי מידעם, ולאו פרעון הוא, דקאמרינן, בעי מיניה רבא מרב חסדא, המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו, א"ל נותן לו מטבע היוצאת באותה שעה, א"ל אפילו כי נפיא, א"ל אין. אפילו כי תרטיא, א"ל אין. ומקשינן, והא קא זילי פירי, ומשני רב אשי, חזינן, אי מחמת תרעא זיל, אי מחמת טיבעא זיל, ומקשינן, והא קא שבח לענין נסרא, ומסקנא דשמעתתא, אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע, שיערו בזוזי דאגרדמים טייעא, עשרה בתמניא, עשרה ישנים בתמניא חדתי, דקמו עשרה בתמניא, וקאמר ליה, נותן לו מטבע היוצאת באותה שעה. ולגאון אחר מצאתי, יפקוד לחיים ולשלום את חביבי ר' שלמה ב"ר מאיר, אשר שאל, המלוה מעות לחבירו ונפסל המטבע, מה ישלם לו, קיימא לן כמאן דאמר נותן לו ממטבע היוצאת באותה שעה אם לא הוסיפו עליה, ומטבע שלנו שנפסל לא הוסיפו עליו, ולא הוזל הראשון מפני בטול הצורה, לפיכך ישלם מה שלוה מחבירו מטבע שנפסל כמו שהיו נחלפים באותה שעה, ושלום.
